מעמד הר סיני - הוכחות היהדות במבחן הזמן?
במסגרת מאמר זה נסקור בקצרה את ההוכחה הידועה המיוחסת לספרו של רבי יהודה הלוי, "הכוזרי", ונבחן האם היא הייתה משכנעת בזמנה, והאם כיום היא עודנה משכנעת את הדורש בה להאמין באלוהים ובתורת ישראל שניתנה בהר סיני.
אחת מהטענות המוכרות והחזקות ביותר שמבקשת להציג האמונה היהודית בעמידתה אל מול המקטרגים היא ההוכחה אשר נשענת על דברי ריה"ל (רבי יהודה הלוי) בספרו "הכוזרי".
ספר הכוזרי מבקש, בין השאר, להעמיד בפני האדם המתלבט בין שלל האמונות שבעולם, הוכחה לעליונותה של האמונה היהודית, ובעיקר על פני האמונה הנוצרית והמוסלמית.
ואולם, הוכחה זו איננה מהווה רק מענה לבני הדתות האחרות, והיא נשמעת פעמים רבות מפיהם של העוסקים בחזרה בתשובה, ומפיהם של אלו המבקשים לשכנע גם את חסרי האמונה, וגם את אלו שהאמונה אינה מהווה מרכיב מהותי בחייהם.
אז מה בעצם הטענה המיוחסת לריה"ל?
הרקע להוכחה הוא סיפור, שמתרחש אי שם במרכז אסיה, על מלך כוזר אשר יוצא לחפש לו דת חדשה בעקבות חלום שחלם. במסגרת חיפושיו הוא מזמן לפניו את חכמי שלושת הדתות המונותאיסטית.
לאחר שמוצגות בפניו טענותיהם של חכמי הפילוסופיה, הנצרות והאיסלאם, הוא מאזין לטענתו של החכם היהודי המכונה גם "החבר".
הוכחתו של החבר נשענת בעיקרה על מעמד הר סיני, המתואר בספר שמות ובספר דברים.
הטענה, בקצרה נשענת על שני מרכיבים מהותיים:
1. מעמד הר סיני התרחש בפני מיליונים בו זמנית. אותם בני ישראל חוו בעצמם באופן אישי ובלתי אמצעי את חווית ההתגלות של האל.
2. החווייה המכוננת עברה בסיפור מדור לדור, ויחד איתה גם המצוות וההלכה היהודית כולה.
מסקנה - לא יעלה על הדעת כי הם יכלו להתכחש לאל ולכוחו, וכמובן שקיבלו על עצמם את עול התורה אשר נמסרה להם. כמו כן לא ייתכן ומישהו במהלך הדורות המציא את הסיפור והצליח להנחיל אותו להמונים כסיפור ש"קיבלו" מאבותיהם שלהם בעצמם.
הסברו של ריה"ל משכנע בשני מישורים:
במישור העימות עם הנצרות והאיסלאם, מכה ריה"ל בבטן הרכה של שתי דתות אלו. שתיהן שונות מהיהדות במובן זה שהן אינן טוענות להתגלות בפני מיליוני בני אדם. למעשה, גם הנצרות וגם האיסלאם מתבססות על אדם בודד אשר, גם לשיטתן, הוכיח את הקשר האלוהי שלו בפני מספר מצומצם יחסית של אנשים. בואן לעולם הוא מאוחר להולדתה של היהדות והן נשענות במידה רבה על העקרונות של היהדות לצורך ייסודן.
לעומת היהדות המציגה התגלות בפני המונים ושרשרת בלתי קטועה של העברת הסיפור, המצוות והמסורה מאב לבן ומאם לבת לאורך כל הדורות מאז ההתגלות, מבקשות מאיתנו הנצרות והאיסלאם לבצע "קפיצת אמונה" ולקבל את מילתו של ישו/מוחמד בדבר ההתגלות שחווה. שני המקרים אומנם שונים זה מזה, אך אל מול הטענה שמעלה ריה"ל, ההתמודדות עם שתי הדתות דומה.
במישור השני משכנע הסברו של ריה"ל גם את מי שאינו מאמין כלל באל. לכאורה, טענתו של ריה"ל מעבירה את נטל ההוכחה אל זה אשר מבקש להתכחש או לשלול את אשר התרחש במעמד הר סיני. הרי לא יעלה על הדעת כי מליוני אנשים העבירו לאורך דורות רבים סיפור כל כך פנטסטי שנבדה באישון ליל והועבר למיליוני אנשים כך סתם.
למעט מקרה של היפנוזה המונית, קשה להעלות על הדעת אפשרות שבה סיפור שעבר במסורת (כלומר במסירה אישית ממש) מאב לבן בקרב עם שלם יכפה על עם שכזה, מבלי שכל אחד מהפרטים בעם אכן שמע את הסיפור מאבותיו.
מצאנו אם כן שטענתו של ריה"ל נותנת מענה הן לאלו אשר מבקשים לטעון כי הנצרות או האיסלאם הן דתות האמת, והן לאלו אשר אינם מוכנים מסיבה כלשהי לקבל את קיומו של האל, ולכל הפחות, אלו אשר יש בהם ספק באשר למעמד מתן תורה.
עניין נוסף אשר ספר הכוזרי מסייע לנו להתמודד עמו הוא בשאלת התורה שבעל פה. טענה רווחת כנגד היהדות היא שהתורה שבעל פה המצויה במשנה ובתלמוד, היא למעשה המצאה מאוחרת של בני ישראל, ואיננה חלק אינטגרלי ואינהרנטי בתורת משה שניתנה בהר סיני. לטענה זו משמעות כבדה בשאלות הלכתיות רבות, וגם במאבק הדת היהודית כנגד הנוצרים, המוסלמים והאפיקורסים.
ואולם ההתמודדות העיקרית במישור זה היא דווקא מול הקראים, אשר רואים בעצמם במידה רבה היהודים האמתיים, ושוללים מכל וכל את התורה שבעל פה.
אם מקובל עלינו הסברו של ריה"ל, הבעיה ניתנת לפתרון פשוט. בעת מתן תורה נקבעה חובה על עם ישראל לקיים את התורה אשר נמסרה להם. על פי המסורת היהודית התקבלה התורה בידי משה רבינו על כלל פירושה. על כן, אין לכאורה הבדל בין קבלתה של התורה שבכתב (שהרי זו אינה יכולה להיות במחלוקת לאור ההתגלות וסיפורה העובר במסורת) ובין התורה שבעל פה (שכאמור עברה גם היא במסורת באותו אופן). ההבדל היחיד ביניהן הוא שהתורה שבכתב נכתבה בסמוך למועד התרחשות האירוע, על ידי משה עצמו, ואילו התורה שבעל פה עברה לאורך הדורות בעל פה (כשמה) והועלתה על הכתב רק דורות רבים לאחר מכן. על אף כל האמור, נשמרה התורה שבעל פה כלשונה, כשם שגם נשמרה התורה שבכתב באופן זה.
דבקותם של הנוצרים למשל בברית הישנה, והתנערותם מהתורה שבעל פה הנלווית אליה ומהווה לכאורה בשר מבשרה של התורה, הובילה אותם, לדעת חכמי היהדות, לפרשנות עקומה ומעוותת של היהדות, ולקבלתו של ישוע כמשיח. כך למשל, נטען, פורקים הנוצרים את עול התורה, אינם שומרים שבת, אינם מקיימים את מצוות ברית המילה, ועוד כהנה וכהנה. לטעמם של הנוצרים, המצוות אשר מנויות בתורה אינן מהוות בהכרח מצוות מחייבות, ובוודאי שלא כולן.
עד כאן תמצית הטענה, הרקע לקיומה, והסוגיות שהיא נועדה לנסות ולפתור.
כעת נבחן עד כמה טענה זו אכן משכנעת, עד כמה היא מבוססת, והאם חלוף הזמן הרב מאז נטענה מוסיף או גורע מתקפותה ומכוח השכנוע שלה.
ראשית יש לבחון את לשון הטקסט עצמו. כמעט כולנו שמענו את הסיפור על מעמד הר סיני, וחלקנו הגדול גם למד אודותיו בדרך זו או אחרת במסגרות חינוכיות כאלה ואחרות. אך כמה מאיתנו באמת התעמקו בטקסט? כמה מאיתנו קראו את הסיפור ככתבו וכלשונו במקור? נתחיל מההתחלה אם כן.
מעמד הר סיני במקרא
הגרסה הראשונה למעמד מתוארת בספר שמות, פרקים י"ט-כ'. הנה החלקים הרלוונטיים המתארים את המעמד עצמו:
יח והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יהוה באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד.יט ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול.כ וירד יהוה על הר סיני אל ראש ההר ויקרא יהוה למשה אל ראש ההר ויעל משה.כא ויאמר יהוה אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל יהוה לראות ונפל ממנו רב.כב וגם הכהנים הנגשים אל יהוה יתקדשו פן יפרץ בהם יהוה.כג ויאמר משה אל יהוה לא יוכל העם לעלת אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו.כד ויאמר אליו יהוה לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלת אל יהוה פן יפרץ בם.כה וירד משה אל העם ויאמר אלהם.
בשלב זה נמנות עשרת הדיברות בגרסת ספר שמות כמובן. לאחר מנייתן ממשיך תיאור המאורע הפנטסטי:
יד וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק.טו ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות.טז ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.יז ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. יח ויאמר יהוה אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם.
עד כאן התיאור בספר שמות. התיאור בפרק ה' של ספר דברים שונה מעט אך אינו מוסיף רבות לשאלות שבפנינו:
א ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם.ב יהוה אלהינו כרת עמנו ברית בחרב.ג לא את אבתינו כרת יהוה את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים.ד פנים בפנים דבר יהוה עמכם בהר מתוך האש.ה אנכי עמד בין יהוה וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר יהוה כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר.
כאן שוב חוזר משה על עשרת הדיברות, הפעם בגרסה מעט שונה. לאחר מסירתם שב משה ומדבר:
יח את הדברים האלה דבר יהוה אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי.יט ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם.כ ותאמרו הן הראנו יהוה אלהינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי.
מה למדנו אם כך מהסיפור המוצג בשורות אלו?
ראשית ראוי לציין כי קיימים הבדלי גרסאות. אפילו בקודש קודשי הקודשים, עשרת הדיברות עצמן, יש הבדלי גרסאות, אך זה חשוב פחות לענייננו. נציין רק כי הבדלי גרסאות אלו ניתן להסביר בכך שמקור הדברות שבספר שמות הוא במקור P המיוחס למקור הכהני שכתב חלק מהתורה, בעוד שהדברות המצוינות בספר דברים הן ממקור D המיוחס לכותב ספר דברים וספרי הנביאים הראשונים. (ראו לעניין זה את ספרו של ריצ'ארד אליוט פרידמן - מי כתב את התנ"ך)
החשוב יותר לענייננו הוא הסיפור עצמו על מתן התורה, והדרך בה מתואר המאורע. האם ניתן ללמוד מהסיפור כי בני ישראל, מיליונים של אנשים, חזו בעיניהם שלהם במאורע שלא יכולה להיות מחלוקת כי היה התגלות אלוהית? התשובה לכך היא בשלילה וזאת מכמה נימוקים.
האם האל נגלה אל העם?
בניגוד למה שמקובל לחשוב, התשובה לכך היא כנראה שלילית. האל אפילו לא נגלה לקבוצה של אנשים. לכל היותר, לפי הסיפור עצמו, נגלה האל למשה.
לאחר התיאור המופתי של ההר הנחרד והעשן המיתמר, מספר לנו המקרא כי משה מדבר ואלוהים עונה (שמות י"ט, י"ט). לאחר מכן מספרים לנו שהאל יורד על ההר (תיאור סתום משהו) ומשה עולה אל ראש ההר. הדעת מניחה שאם משה נאלץ לעלות אל ראש ההר, כנראה שהאל לא "ירד עד לתחתית ההר" שכן אם כך היה, היה רואה אותו כל העם, ומשה לא היה נאלץ לעלות בעצמו מעלה.
לאחר כל זאת מזהיר האל את משה פן יאפשר לעם לעלות אל ההר הקדוש (קדוש במובן דבר שאין לגעת בו). לכל היותר ניתן להבין כי משה, אהרון, וחבורת כהנים שמספרם לא ידוע, יכלו היו לחזות באל עצמו או בהתגלותו על פני עולמנו הגשמי.
לאחר מכן מקריא משה לעם את הדיברות (בגרסת ספר שמות). בפסוק ט"ו של פרק כ' כבר חוזרים לתיאור המאורע, שם מסופר כי כל העם רואים את הקולות, הלפידים, קול השופר, ההר המעשן, ומפחד הם נעים ומתרחקים מההר.
שוב מתאר לנו המקרא כי העם לא רואה באמת את האל, אלא מבקש (מתוך פחד ויראה מהאל), כי משה יתווך בינם ובין האל, ומשה נענה לבקשתם. אלוהים אומר למשה להגיד לעם שהם ראו את אלוהים מדבר אליהם מן השמים.
ובכן מה ניתן להסיק מכל זאת? העם לא ראה את אלוהים, לא שמע אותו, ולא נכח בהתגלות שלו. ככל שאנחנו יכולים לדעת, מדובר בעם שהבחין ברעידת אדמה, התפרצות הר געש, או כל תופעת טבע אחרת, אשר (מרשימה ככל שתהיה) רחוקה מלהוות הוכחה לכך שמלך מלכי המלכים, האל הנצחי והבלתי מוגבל בכוחו, הופיע והתגלה בפניהם.
החשד בסיפור עולה ומתגבר דווקא בגלל הצורך בתיווך של משה בין העם לאל. במה שונה משה בעצם מישוע או מוחמד, ואפילו מג'וזף סמית?
ההבדל היחיד שאולי ניתן להצביע עליו הוא שמשה עשה אולי שימוש בתופעת טבע אימתנית כדי לתת גושפנקא לסיפורים שסיפר לעם ישראל. בהתחשב בכך שמדובר בעם עבדים מפוחד שתלוי לחלוטין, לתפיסתו, בחסדי משה והאל שהוא מדבר בשמו, העומד מול תופעת טבע מפחידה, אין להתפלא כי קיבלו הללו את ההוראות והסיפורים של משה.
ייתכן בהחלט שיש בסיס אמיתי לסיפור הזה. אבל יכול להיות שמדובר היה בתופעת טבע מעט לא שגרתית שנופחה מעבר לכל פרופורציה.
בל נשכח גם שאפילו לפי המסורת היהודית, משה עצמו הוא שהעלה את הסיפור על הכתב. במידה ואכן מדובר בנביא שקר (כפי שהיהדות רואה בישוע ובמוחמד) יש להניח כי יעשה משה מאמץ ניכר לפאר את האירוע ולחזק את טענותיו ועמדתו. בקלות יכול גם הכותב להפוך אלפים או רבבות למיליונים.
ייתכן שמדובר בסיפור שהתרחש כלשונו. לעולם לא נוכל לדעת. ואולם, סביר להניח שאירוע כזה, לו היה מתרחש היום, היה מבוטל בבוז על ידי כל הנוכחים בו, ומשה היה נלקח לאחר כבוד לבדיקה פסיכיאטרית מקיפה.
יריעת הזמן האדירה שנמתחת בין הסיפור לימינו, ואפילו לימיו של ריה"ל, מעניקה לו ניחוח מיסטי, ונותנת משענת נוחה לאלו המבקשים לאשש ולחזק את אמונתם.
היינו יכולים להסתפק גם בספק הגדול מאוד שעולה מהבעיות שהוצגו עד כה, ולטעון שסיפור מתן תורה מסיני מעמיד את היהדות בשורה אחת עם דתות אחרות המבוססות על סיפור התגלות בפני אדם אחד (ולכל היותר קבוצה מצומצמת של אנשים). ואולם קיימים עוד פגמים נוספים ולא מבוטלים שמגדילים את הספק עוד יותר.
אירוע בתהודה גלובלית?
על פי המסורת היהודית, עמי כל העולם היו מודעים לאירוע המונומנטלי של מעמד הר סיני.
כך למשל מצוין בתורה שבעל פה (שמהווה כזכור חלק מהתורה שניתנה בסיני לפי טענת המאמינים) במסגרת התלמוד הבבלי (זבחים קט"ז/א) כי בעת מתן תורה נשמע הדבר מסוף העולם ועד סופו, וכל המלכים בעולם שמעו זאת ורעד אחז בהיכליהם.
לא נכביר בתיאורים הספקולטיביים שניתן למצוא הן במסורת, וביתר שאת היום במגוון אתרי אינטרנט המבקשים לעשות נפשות ולהחזיר אנשים בתשובה.
טענה זו יש לה שתי סיבות.
האחת היא לתת גושפנקא נוספת לסיפור המקראי, שכן לא מדובר במעמד בו חזו מליוני אנשים (בלבד) אלא במאורע שלו הייתה עדה למעשה כל האנושות.
הסיבה השנייה היא מתן העדיפות לדת היהודית על פני כל הדתות האחרות, והסבר מדוע למעשה כל עמי העולם כפופים לעם היהודי (טענה מרכזית נוספת שעולה מספר הכוזרי, ומשמשת כיום לא פעם להצדקה של גזענות מצד יהודים קיצוניים כלפי "גויים")
כטבען של טענות כאלו, נעשה בה כיום אף שימוש "מודרני" יותר.
טענה רווחת בקרב ספקנים היא שלא ניתן להעלות על הדעת כי אדם ימלא חייו בחיפוש אחר האל או הדת הנכונה (זאת כמענה להצעה של "רק תלמד קצת ואז תדע שהיהדות היא "הדבר האמיתי").
ההסבר כי לכאורה התורה ניתנה וכל העולם שמע וידע על כך, מסייעת לאלו המבקשים להטיל פחד בלבבות הספקנים. אל נא תעמידו פנים כי מעולם לא שמעתם על יהוה ותורת משה. הרי ביום מתן תורה רעדה כל הארץ, וכל מלכי העולם ידעו כי יהוה הוא מלך מלכי המלכים.
לטעמי מדובר בטענה שלא רק שאיננה מחזקת את הוכחתו של הכוזרי, אלא כזו המחלישה אותה באופן משמעותי, וכמעט ושוללת את תוקפה לחלוטין.
ניתן לקבוע במידה כמעט ודאית כי אין שום תיעוד למתן תורה, בשום מקום בעולם, פרט לזה שבמקרא. ייתכן וביום מן הימים יתגלה שבט שכוח אל בפינה נידחת של העולם שיוכל לאשר ש"רעד אחז בהיכליו" לפני יותר מ-3000 שנה.
ואולם עד לגילוי מרעיש שכזה, מעורר המחדל תהיה של ממש. מדוע אירוע כל כך מכונן, כל כך מפחיד, וכל כך לא שגרתי (לכאורה האירוע הגדול ביותר שהתקיים בהיסטוריה האנושית) לא זכה לשום בדל של תיעוד מינימלי בשום תרבות, ובשום מקום על פני העולם כולו?
המצרים, היוונים, עמי המזה"ת, הסינים, ההודים, האינדיאנים, האבור'יגנים.... כולם היו "עדים" לרעידת העולם בעת מתן תורה. ואולם איש מכל התרבויות האלו לא טרח להעלות את האירוע הזה על הכתב ו/או לתעדו בשום צורה ואופן. חלק מהעמים באותה תקופה היו "מתעדים כרוניים" וניתן למצוא עדויות רבות לאירועים אזוטריים וחסרי חשיבות לחלוטין, אך תיעוד לאירוע מכונן כמתן תורה בסיני אין בנמצא.
ימים יגידו כמובן... ייתכן ועוד נגלה בחפירות ארכאולוגיות אי שם בסיביר הרחוקה, אולי מדגסקר, גרינלד או פרו, תיעוד של שבט עתיק על אותו יום מכונן. עד אז, נראה כי למרות הטענות מרחיקות הלכת, היה מדובר לכל היותר (אם בכלל) באירוע מקומי ומצומצם.
האם נכחו באירוע מליוני בני אדם?
בהתאם למחקרים הארכאולוגיים שבדקו את גודל האוכלוסייה במצרים בתקופה הנטענת, מספר בני ישראל שנכח לכאורה באירוע גדול מזה שהיה קיים במצרים בתקופה ההיא.
כמו כן, כעבור מאות שנים של חיים בארץ ישראל הוגלו רק כמה עשרות אלפים לבבל, הייתכן שבארץ ישראל, בזמן השופטים הנביאים והמלכים, נחתכה האוכלוסייה בלמעלה מ-90% מבלי שלדבר יש ביטוי בטקסט המקראי?
לעניין מספר הגולים לבבל ראו גם ירמיהו נב 27-30, מלכים ב כד 14, עזרא ב 64
בל נשכח שמספרים אלו הם לאחר מאות שנים של ישיבת העם בארץ ישראל, ובה לכאורה היו גם תקופות של שגשוג ופריחה, ובודאי שלא מדובר בתקופה של שואה רבתי בה האוכלוסייה כמעט ונעלמה, לפחות מבחינת אחוזים.
אירוע שאין לו אח ורע בתרבות האנושית
עניין חשוב ומרכזי בטענה של הכוזרי הוא שמדובר באירוע ייחודי, ברור, וכזה שאין ולא יכולה להיות לו מקבילה. והלא, אם יתגלה "אל" נוסף לעם אחר בנסיבות דומות, איך נדע מיהו האל האמיתי? איך נדע מתי מדובר בהתגלות של בורא העולם, ומתי מדובר בהתגלות של השטן, סתם מלאך, או סתם שרלטן? ייחודו של הסיפור הוא אלמנט מרכזי, שכן, כאמור, הוא נועד מלכתחילה להשיב לבני הדתות האחרות לא פחות משהוא נועד להוות הוכחה ליהדות עצמה.
ובכן, בדיקה לא מעמיקה במיוחד חושפת אמת מפתיעה. סיפורי התגלות אלוהית בפני המון רב של בני אדם, אשר עברו מפה לאוזן לאורך דורות הם לא עניין כה נדיר כפי שנדמה לנו ובודאי שלא ייחודי ליהדות. יתרה מכך, קיימים היום אנשים שניתן לשוחח עימם ולשמוע מהם על חוויותיהם והתרשמותם מהתגלות המונית.
ניתן למנות למשל את ההתגלות של מרים (אמו של ישוע) בזייתון שבמצרים, אשר התרחשה בשנת 1971! כ250,000 איש חזו בהתגלות הזו, ורבים מהם עדיין בחיים ויכולים להעיד על כך. אין צורך במסורת של אב לבן לאורך אלפי שנים... ניתן לגשת ישר למקור ולשמוע את הסיפור על ההתגלות מאנשים רבים. האם בכך יש כדי להוכיח כי מריה הקדושה "קיימת", כי היא אכן "התגלתה" וכי מדובר באם של בן האלוהים?
מריה היא אישה עסוקה, שכן רק כמה עשרות שנים קודם לכן "הופיעה" בפורטוגל מול קהל של כ-70,000 איש.
אבל סיפורי ההתגלות אינם נחלתן הדתות המונותאיסטיות.
גם בתרבויות אידניאניות קיימים סיפורים דומים. כך למשל ניתן למצוא ב"שירת היוואתה" את התגלותה של "הרוח הגדולה" בפני המון רב של בני אדם, אשר העבירו את הסיפור בדבר ההתגלות לאורך דורות רבים.
מדוע לפטור בזלזול את התגלותה של מריה הקדושה, אירוע מתקופתנו אנו (שהתרחש בימי חייהם של העדים לאירוע המסתובבים ביננו) ואילו את סיפור מעמד הר סיני שהתרחש לכאורה לפני אלפי שנים יש לקבל ללא ספק קל שבקלים?
המסורת עברה ללא קטיעה ושינוי מדור לדור?
אחד האלמנטים החשובים והמרכזיים שבטענת הכוזרי היא העובדה שהמסורת עברה כאמור מאב לבן, מאם לבת. כך יש בידינו מאות אלפי "שרשראות" השזורות זו בזו, ואינן מנותקות לאורך דורי דורות, מדור המדבר ועד לימינו.
ואולם, חיפוש קצר במקרא עצמו מראה כי הדבר רחוק מהאמת.
כך למשל ניתן לתהות על מקרה עגל הזהב. מדובר בימים ספורים לאחר מעמד הר סיני עליו דיברנו. גם אם נניח שאלוהים התגלה בפני העם, ולא היה יכול להיות כל ספק בדבר הדרו ועוצמתו, היינו מצפים כי העם שחזה בהתגלות ההיסטורית הזו, יהיה נאמן לאלוהיו ללא כל הסתייגות. ואולם המקרא עצמו מתאר לנו מצב שונה בתכלית. נראה כי די היה בהשתהות ארוכה מעט של משה על ההר כדי להניא את העם מעבודת יהוה.
העם פונה אל אהרון ומבקש ממנו אלוהים אחרים בדמות עגל הזהב, למרות שאותו עם עצמו חזה בהתגלות רק כמה ימים לפני כן, אותה התגלות שאנו מצופים להסתמך עליה כיום בחלוף אלפי שנים.
כך מספר המקרא: "וירא העם כי-בשש משה לרדת מן-ההר ויקהל העם על-אהרן ויאמרו אליו קום עשה-לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי-זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה-היה לו." שמות, ל"ב, א'.
מדוע אם כן לא השתכנעו אותם בני ישראל כבר במועד הקרוב ביותר להתגלות בקיומו ובאותנטיות של יהוה? הייתכן כי די היה בעיכוב של משה כדי לגרום להם לזנוח את האמונה הכה חזקה שנטעה בהם והפכה למסורת בת אלפי שנים ומאות דורות?
הסיבה אינה ברורה לחלוטין, אך גם העובדה כי ככל הנראה לא די היה בהתגלות כדי לשכנע את בני ישראל במעמד הר סיני בכך שיהוה הוא האל היחיד כמתואר במסורת ובאמונה הקיימת בימינו אנו.
תגובתו של משה ידועה, והפסוקים הבאים מתארים את אחד המקרים המוקדמים בתרבות האנושית של מלחמת קודש: "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי ליהוה אלי ויאספו אליו כל בני לוי כז ויאמר להם כה אמר יהוה אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו כח ויעשו בני לוי כדבר משה ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" שמות ל"ב, כ"ו-כ"ח.
אבל גם ברציחתם של 3000 איש לא די כדי לשכנע את עם ישראל, ולא חולף זמן רב עד שהעם ממשיך בהטלת ספק ביהוה ובתורתו.
הנה רק נכנסו בני ישראל לארץ המובטחת. הימים הם כשנות דור לאחר כיבוש הארץ ומות יהושע. ספר שופטים פרק ב' מתאר את המצב:
ו וישלח יהושע את העם וילכו בני ישראל איש לנחלתו לרשת את הארץ.ז ויעבדו העם את יהוה כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע אשר ראו את כל מעשה יהוה הגדול אשר עשה לישראל.ח וימת יהושע בן נון עבד יהוה בן מאה ועשר שנים.ט ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש.י וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את יהוה וגם את המעשה אשר עשה לישראל. יא ויעשו בני ישראל את הרע בעיני יהוה ויעבדו את הבעלים.יב ויעזבו את יהוה אלהי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם וישתחוו להם ויכעסו את יהוה.יג ויעזבו את יהוה ויעבדו לבעל ולעשתרות.
כן, זו לא טעות. לא לקח יותר מדור אחד שהלך לעולמו, והנה כבר עם ישראל שוכח את אשר עשה לו יהוה בצאתו ממצרים. היכן היא המסורת הבלתי ניתנת לערעור? היכן הסיפורים שעברו מאב לבן, בתוך מאות אלפי בתי אב, ללא שינוי וללא ספק? ואיך יכול להיות שמעשה אלוהי כל כך משכנע, שעבר מאלו אשר חוו אותו על בשרם באופן אישי ובלתי אמצעי, נשכח ונזנח בתוך דור אחד בלבד.
ניתן לתרץ את המקרה הזה בהסברים אפולוגטים שונים. כך למשל ניתן להצביע על העובדה שלמרות שמצוין מפורשות שאותו דור לא ידע את יהוה, עדיין זועק עם ישראל רק מספר פסוקים לאחר מכן, ומבקש מאותו יהוה אותו זנח שיציל אותו מידי עגלון מלך מואב.
הסיפור חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים בספר שופטים, ויש לתהות כמה מהמסורת בכלל יכולה הייתה להישמר כאשר לאורך עשרות ומאות שנים שוב ושוב שוכח העם את יהוה, זונח אותו, והולך לעבוד אלים אחרים. האם סיפור ומסורת כל כך משכנעים שעוברים מאב לבן בשרשרת עבותה יכולה להיזנח שוב ושוב למול אלוהי שקר כנענים, בכזו קלות?
יש שיאמרו שמדובר בתקופה רבת תהפוכות. בני ישראל רק התנחלו בארץ, וסביבתם הייתה גדושה בעובדי אלילים שפיתו את בני ישראל לעבודה זרה. אילו היה בארץ שלטון מרכזי, פולחן מסודר ומאורגן ובית פולחן גדול לכלל עם ישראל, היה הדבר מעמיד את הדברים במקומם הראוי. הרי בית מקדש שבו מקיימים את הפולחן, ואשר אליו עולים המוני העם בכל הרגלים, ודאי יחזק ויבצר את המסורת ואת סיפור קבלת התורה. בכל מקרה, הסיפור עצמו נשמר הרי בצורה מדויקת בספר הספרים אשר כתב לנו משה, והיה זמין בכל עת לכל עם ישראל, שיכל לשוב ולעיין בסיפור ולהיווכח בנכונותו. שכבת אליטה של כוהנים ולווים שמרו גם הם על הגחלת, והיוו את עמוד השדרה של סיפור קבלת תורה, ומהם ניתן היה תמיד לקבל את "הסיפור האמיתי".
ובכן מסתבר שדווקא ההיפך הוא הנכון.
לאחר כינון המלוכה בארץ ולאחר הקמתו של בית המקדש, מתואר לנו בספר מלכים ב' פרק כ"ב סיפור חמור בהרבה מהסיפורים המתוארים בספר שופטים. כאן, שוב, עם ישראל שכח לחלוטין את התורה.
בתקופתו של יאשיהו מלך יהודה (באזור המאה ה7 לפנה"ס) מתואר סיפור מציאתו של ספר התורה במקדש ה':
"ח ויאמר חלקיהו הכהן הגדול על שפן הספר ספר התורה מצאתי בבית יהוה ויתן חלקיה את הספר אל שפן ויקראהוט ויבא שפן הספר אל המלך וישב את המלך דבר ויאמר התיכו עבדיך את הכסף הנמצא בבית ויתנהו על יד עשי המלאכה המפקדים בית יהוהי ויגד שפן הספר למלך לאמר ספר נתן לי חלקיה הכהן ויקראהו שפן לפני המלךיא ויהי כשמע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיויב ויצו המלך את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן שפן ואת עכבור בן מיכיה ואת שפן הספר ואת עשיה עבד המלך לאמריג לכו דרשו את יהוה בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה כי גדולה חמת יהוה אשר היא נצתה בנו על אשר לא שמעו אבתינו על דברי הספר הזה לעשות ככל הכתוב עלינו" (ההדגשות הן כמובן שלי)
כלומר, ניתן לטעון לכל היותר כי עד תקופה אשר קדמה למלך יאשיהו ייתכן והייתה מסורת שעברה באופן רציף. ואולם, המקרה שלפנינו מתאר תקופה שבה עם ישראל עוזב את עבודת השם ורועה בשדות זרים.
המקרה של שפן הסופר קובע באופן חד וברור - הייתה תקופה ארוכה ומשמעותית בה לא עברו הסיפורים מאב לבן, וככל הנראה כלל לא היה ספר תורה בנמצא כדי ללמוד אותו (קל וחומר של היה בנמצא דברי תורה שבעל פה). איך נוכל לדעת שהספר שנמצא לא נכתב כולו על ידי שפן או חלקיהו? איך נדע שלא מדובר בסיפור ומצוות שרקחה אליטה של כהנים בתקופת הבית הראשון כדי לחזק את מעמדה כקהילה שולטת דתית, או מכל סיבה אחרת? יש לשים לב כי על פי הסיפור, אף לא הייתה שכבת אליטה של כהנים שהכירה את הסיפור, ולמעשה מאותו רגע נסמכת הדת היהודית כולה על הספר שמצא שפן. שוב, גם אחרי משה, מצויה התורה כולה בידיו של איש אחד ובודד, וכאן אף אין טענה כי מישהו ידע, ראה או הכיר את התורה לפני כן.
מאמר זה אינו מתייחס למסקנות העולות מתחום ביקורת המקרא באשר למקורות השונים המרכיבים את המקרא, וביניהם מקורות המוכרים כ-j ו-e המשוייכים לתקופה קדומה יותר, וכן מקורות p ו-d המיוחסים לתקופה מאוחרת יותר.
בקציר האומר יצויין כי הספר אותו "מצא" שפן הסופר היה ככל הנראה ספר דברים, וכתיבתו מיוחסת לאותו מקור אשר כתב את רוב ספרי הנביאים הראשונים.
היינו מצפים, אולי, כי מרגע ש"התגלתה" התורה בשנית ידבקו בה בני ישראל.
ואולם מתברר כי אפילו גילויה של התורה לא באמת הביא לתחילתה של שרשרת בלתי מנותקת.
הנה רואים אנו למשל בספר נחמיה כי רק לאחר גלות בבל "התגלתה" מצווה שכלל לא הייתה ידועה לעם, מצווה מרכזית מאוד - ישיבה בסוכה.
נחמיה ח מתאר את המאורע המשמח:
"יג וביום השני נאספו ראשי האבות לכל-העם, הכהנים והלוים, אל-עזרא, הספר--ולהשכיל, אל-דברי התורה. יד וימצאו, כתוב בתורה: אשר צוה יהוה ביד-משה, אשר ישבו בני-ישראל בסכות בחג בחדש השביעי. טו ואשר ישמיעו, ויעבירו קול בכל-עריהם ובירושלם לאמר--צאו ההר והביאו עלי-זית ועלי-עץ שמן, ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת: לעשת סכת, ככתוב. {פ}
טז ויצאו העם, ויביאו, ויעשו להם סכות איש על-גגו ובחצרתיהם, ובחצרות בית האלהים--וברחוב שער המים, וברחוב שער אפרים. יז ויעשו כל-הקהל השבים מן-השבי סכות, וישבו בסכות--כי לא-עשו מימי ישוע בן-נון כן בני ישראל, עד היום ההוא; ותהי שמחה, גדולה מאד."
האם יעלה על הדעת כי חג כל כך מרכזי כמו סוכות ומצווה כל כך חשובה ומרכזית נעדרו ממסורת היהדות מימי משה רבנו, ועד לאחר גלות בבל, האם באמת ניתן לטעון ברצינות כי התורה (שבה נקבעה המצווה בספר ויקרא) עברה ללא שינוי, מפה לאוזן, מאב לבן, במסורת בלתי קטועה משך שנים רבות?
קיים מקור נוסף המתאר סיפור חריף הרבה יותר, בו נאמר כי התורה כולה נשרפה באש. הסיפור מתואר בספר חזון עזרא, המכונה גם עזרא הרביעי. מדובר בספר חיצוני בו מתוארים מספר חזיונות של עזרא הסופר, ממנהיגי היהודים בתקופת שיבת ציון.
בחזיון זה, החזיון השביעי המוצג בספר, פונה עזרא אל אלוהים ותוהה מי יורה לעם תורה בימי החושך והאפלה הקרבים, שכן התורה נשרפה כולה באש.
כתגובה לפנייתו שולח אליו אלוהים מלאך אשר מצווה עליו להסתתר 40 ימים ולילות (בדומה למשה על הר סיני ובאופן מחשיד בדומה למוחמד) בהם הוא כותב בין השאר את כל ספרי המקרא, וכן ספרים נוספים שנמסרו לחכמים בלבד.
"...כי תורתך נשרפה ועל כן אין איש יודע את אשר עשית ואת אשר יעשה. ואם נא מצאתי חן בעיניך תן בי רוח קדשך וכתבתי את כל אשר נעשה בעולם מראש אשר היה כתוב בתורתך…"
קיימות אם כן מסורות רבות וסיפורים, הן בתנ"ך עצמו והן במקורות אחרים, אשר מצביעות שוב ושוב על היעדרה של התורה מהזירה הלאומית של עם ישראל, ו"חזרתה". האם ניתן לטעון כי אכן מדובר במסורת בלתי קטועה העוברת במדויק מפה לאוזן לאורך דורות?
סיפור נוסף מתאר עבודת אלילים של ממש שהחלה כבר בתקופתו של משה, כלומר שנמשכה לאורך דורות רבים, וזאת חרף הדיבר הברור המחייב את האמונה באל אחד ויחיד.
לא ברור מה היה אותו "נחושתן" המתואר במקרא, ואולם ברור כי בני ישראל עבדו אותו כאליל לכל דבר. חז"ל אומנם מנסים להסביר כי לא התקיימה עבודה זרה בהקשר זה, וכי הנחש לא שימש כאליל, אך הסבר זה עומד בסתירה לדרך בה מתואר אותו נחושתן אשר המלך חזקיהו הסירו מהפולחן שהתקיים מימי קדם: "וכתת נחש הנחשת אשר-עשה משה, כי עד-הימים ההמה היו בני-ישראל מקטרים לו; ויקרא-לו נחשתן" (מלכיםב' י"ח, ד)
איך בכלל נוצר מיתוס כזה? - הבשורה על פי אלויס פרסלי
מי לא שמע על אלויס פרסלי? סיפור דרמה קורע לב על מי שהיה מלך הרוק נ' רול, ומדכי אל דכי התמכר לסמים ממריצים שהיו המסמר האחרון בארון הקבורה שלו לאחר ההחמרה במצבו הבריאותי, ההשמנה, הגירושים וכו'.
אבל!
המלך עדיין חי!
אינספור עדויות של אנשים אשר טוענים כי "ראו את אלביס" מציפות את התקשורת (בעיקר הצהובה) פחות או יותר מיום מותו של המלך ועד ימינו. אלביס כנראה לעולם לא ימות באמת, ומורשתו התרבותית תישאר עמנו לעד. אבל יש גם אגדה הטוענת כי מותו היה מבוים, וכי הוא עדיין חי איתנו בסתר.
הסיפור הזה כנראה לא נכון, אבל זה לא מפריע לרבים וטובים להאמין כי הוא עודנו בחיים.
כך ממש, בדורנו שלנו, דור המצלמות, האינטרנט, הלווינים והפיזיקה הגרעינית, יש כאלו אשר משוכנעים כי אדם שמותו איננו מוטל בספק משום בחינה, עודנו חי.
כעת נסו לדמיין בעיניכם חברת רועי צאן קטנה המתגוררת בחבל ארץ שכוח אל אי שם באלף הראשונה או השנייה לפני הספירה. כמו רבים מהעמים הסובבים אותם, גם הם מאמינים באלילים, וסוגדים להם כדי לקבל את חסותם וברכתם לגשם, שפע וכו'.
האם באמת כל כך קשה להעלות על הדעת כי קבוצה שכזו תוכל לקבל ללא עוררין סיפור אגדה כמו זה של מתן תורה? אותם רועים ממילא נדרשים (כדת המלך, על פי חוק הארץ) לעלות ולזבוח לאותם אלים מספר פעמים בשנה, ולכל הפחות מספר פעמים בחייהם.
בעלותם לירושלים, הם שומעים את הסיפורים של הכוהנים המקבלים את קורבנותיהם.
כנראה שכל אחד מאיתנו, אילו היה הוא במקומם, לא היה מטיל ספק של ממש בסיפור.
אנשים באותה התקופה לא היו משכילים, ורובם לא ידעו לקרוא. לא היה קשה לקבוצה קטנה ומצומצמת של אליטת כהנים לרקום סיפור שכזה (ייתכן מתוך אמונה אמיתית, וייתכן מתוך רצון לצבור כוח) ולהנחילו לעם העברי שבכנען. לא בהכרח צריך לרקום סיפור כזה "בבת אחת", וניתן להרחיב לשפץ ולהוסיף עליו לאורך שנים, תוך שימוש בסיפורים קיימים ומיזוגם לכלל ספר אחד גדול שמכיל את כל האמונות והמסורות המקובלות.
חלק אולי היו סקפטים יותר, וחלק פחות. אך ברגע שהסיפור הזה הופך להיות הדת השולטת בארץ, כנראה שגם הספקנים שבהם היו מקבלים אותו.
למעשה - זה ממש לא משנה להם. את אותם רועים או חקלאים עניין בעיקר לעבור את העונה הקרובה, בדאגה שהעדר שלהם יחלה במחלה, או שהשבט הקרוב יגיע לילה אחד ויטבח בכל המשפחה שלהם. פילוסופיה דתית הייתה כנראה הדבר האחרון שעניין אותם, ובצדק.
אין זה פלא אם כן. אפילו בעולם המודרני ה"מדעי" שבו אנו חיים היום, מיתוסים מופרכים מתפתחים וקונים להם קהל מעריצים גדול. האם באמת לא ייתכן שדבר דומה קרה לפני 3,000 שנים?
סוף דבר
ריה"ל ו"הכוזרי" שימשו במרוצת הדורות יהודים רבים במלחמתם הדיונית עם בני הדתות האחרות, האפיקורסים, וגם בין היהודים לבין עצמם. בחינה ביקורתית של הטענות אשר העלה ריה"ל מעלות שאלות שראוי שכל יהודי מאמין ישאל את עצמו, לפחות במידה והוא רואה ב"כוזרי" ומעמד הר סיני כחלק מהותי ומרכזי באמונתו.
חלק מהותי מהמסורת נשען על כך שאותו סיפור סופר בידי מליוני בני אדם לאורך הדורות. אבל האם באמת זה סביר?
קחו למשל אירוע של תאונת דרכים שבה היו שני עדים שראו אותה מן הצד.
כמעט תמיד יהיה הבדל קל בין הגרסאות של השניים, אפילו אם יחקרו במקום על ידי שוטר שהגיע למקום האירוע.
המסורת לעומת זאת מבקשת מאיתנו לקבל את הטענה שכל מליוני האנשים שנכחו במקום, וגם המיליונים ששמעו מהם את הסיפור, ראו בדיוק אותו דבר וזכרו בדיוק אותו דבר.
חוקר תנועה שהיה שומע גרסה זהה משני אנשים היה חושד שהשניים תיאמו את דבריהם מתוך אינטרס משותף כלשהו.
גם במקרה של המקרא, סביר יותר להניח כי הגרסה הכתובה היא תולדה של מיזוג בין כמה סיפורים לכדי גרסה אחת (או כמה גרסאות כפי שהוסבר מעלה).
לאחר שהועלתה על הכתב, כולם התיישרו לפי גרסה זו ומכאן ואילך לא היה למעשה סיפור שעבר מפה לאוזן, אלא חיזוק וביצור של גרסה כתובה לסיפור שהתקבל על ידי כולם ללא עוררין.
לא מופרך להניח כי מדובר בגרסה של אדם או שניים אשר העלו אותה על הכתב, ושאר העם, בתקופה זו או אחרת, פשוט קיבלו אותה כלשונה. הרי מי יבדל עצמו ויטען שבעצם אבותיו לא היו במעמד הר סיני, כאשר מדובר בסיפור מכונן המהווה דבק מאחד שבטי? איזה אינטרס יש לאותו אדם, שמעולם לא שמע על הסיפור, לטעון שהוא שונה מכולם, שאינו שייך לעם שבתוכו הוא יושב?
גם כך, בין השאר, נוצרים מיתוסים.
נספח
האם מדובר במאורע שמביא למסקנה כי מחוללו הוא יהוה?
נחזור לרגע אחד כמה צעדים אחורה. מה בעצם מתאר לנו המקרא?
ככל הנראה מדובר באפקטים ויזואלים ווקאליים מאוד מרשימים. אין חולק שככל הנראה בתקופת המקרא, לא הייתה בידי בני אדם יכולת לחולל מאורע שכזה.
אבל, קשה שלא להתרשם מכך שהאירועים שמתוארים כאן מזכירים את החזיון האורקולי של מצדה. אומנם, באותם ימים ייתכן והיה מדובר במאורע מרשים. אבל האם זה באמת כל מה שיהוה יכול להציג לפנינו? הרי אם היינו חוזים במאורע כזה היום, כנראה שהיינו מתרשמים, אבל איש לא היה חושב ברצינות שמדובר באל אומניפוטנט שהתגלה לפנינו. ובכלל, לא ניתן להסיק הרבה לגבי יהוה מהתגלותו. את התכונות (או היעדרן) שלו יעלו על הכתב פילוספים יהודים כדוגמת רס"ג והרמב"מ רק אלפי שנים לאחר האירוע.
היינו מצפים מאל רב כוח כמו יהוה שיעמיד מייצג שלא ניתן יהיה לשחזור על ידי בני תמותה לעולם. עברו לכאורה קצת יותר מ- 3000 שנים ובני האדם כבר מסוגלים ליצור כמעט במדויק את הרושם שיצר אותו אל כל יכול השולט בעולם, בורא אותו, ואינו מוגבל על ידי שום חוק או יצור.
זו אומנם אינה נקודה חשובה במיוחד, אך היא בהחלט מטילה צל מסוים על מהותו של האל שהתגלה, אם בכלל.
הסברים אלטרנטיביים כמו חייזרים או נוסעים בזמן עשויים להישמע אולי מופרכים, אבל שווה רגע לעצור ולחשוב, מדוע הם מופרכים יותר מההסבר המקראי?
רוב מוחלט של ביולוגים ופיזיקאים מוכנים היום להודות כי אפשרות קיומם של חיים, אשר נוצרו במקום אחר ביקום רחב הידיים שלנו, אינה מבוטלת. יש אפילו כאלו הסבורים כי מסע בזמן להיסטוריה אינו מופרך. מדוע צריך להעדיף סיפור על אל אומניפוטנט שאין כיום שום ראיה מוחשית לקיומו, ולזנוח הסברים אלטרנטיביים כאלו. ארתור סי קלארק אמר פעם ובצדק: "כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק - אי אפשר להבחין בינה לבין קסם."
אין באמור ניסיון לרמוז שחייזרים או נוסעים בזמן אכן ביקרו בהר סיני לפני אלפי שנים, אך מדובר בהסברים לא פחות "פנטסטיים" מזה שמציעים המאמינים בסיפורי המקרא.
יניב טוירמן
